כבר בספטמבר 1973 היו בידי המודיעין הישראלי סימנים המעידים על היערכות צבאית לאורך קווי החזית של ישראל עם סוריה ומצרים, אולם אלו התפרשו כתמרונים בקנה מידה רחב. לכך נוספה ההערכה שצבאות ערב אינם מוכנים למלחמה כוללת בישראל וכי שליטי סוריה ומצרים לא יעזו לפתוח במלחמה שקלושים סיכוייהם לנצח בה. אולם בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים, שבת 6 באוקטובר, התברר שהערכות אלה לא היו נכונות. בשעה 14:00 פתחו בו בזמן צבא סוריה וצבא מצרים במתקפה כוללת ומתואמת על ישראל. 

בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר כבר חלשו כוחות סוריים על הדרכים המובילות לכינרת, וחילות חלוץ שלהם הגיעו עד 800 מטרים ממושב אל-על המשקיף על הכינרת. ב-7 באוקטובר ניטשו קרבות קשים לאורך כל הקו וגרמו אבדות כבדות לשני הצדדים.

בשלב זה תוגבר הכוח שבפיקוד אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי באוגדה שבפיקוד תת-אלוף משה פלד, ובעזרת כוח חדש זה נפתחה בגזרה הדרומית מתקפת נגד ב-8 באוקטובר.

ב-11 באוקטובר החלה מתקפת הנגד של צה"ל אל תוך שטח סוריה. האוגדה שבפיקוד רפאל איתן פרצה את העמדות הסוריות באזור ג'ובתה, והאוגדה שבפיקוד דן לנר תקפה לאורך הביצורים הסוריים בכיוון כביש דמשק.

כוחות צה"ל סיימו את המערכה כשבידיהם מוצבים אסטרטגיים בפסגת החרמון שחלשו על האזור שבין שדה הקרב ובין דמשק ועמדות שמהן היו פרברי דמשק בטווח תותחי צה"ל. זה היה המצב הצבאי כאשר קיבל הפיקוד הסורי את הפסקת האש על-פי החלטת מועצת הביטחון 338 ב-22 באוקטובר 1973.